דו שיח מיוחד ומוזר מתנהל בפרשתנו בין משה רבינו ובין ריבונו של עולם. משה רבינו הבין מדברי ריבונו של עולם – "הִבָּדְלוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת וַאֲכַלֶּה אֹתָם כְּרָגַע" – כי הוא מתכוון להעניש את העדה כולה בעוון קורח. לפיכך טען משה רבינו בפניו את הטיעון המוסרי הפשוט: "הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא וְעַל כָּל הָעֵדָה תִּקְצֹף ". בתגובתו, נראה כי הקב"ה חזר בו: "דַּבֵּר אֶל הָעֵדָה לֵאמֹר: הֵעָלוּ מִסָּבִיב לְמִשְׁכַּן קֹרַח דָּתָן וַאֲבִירָם". ברם, אלו דברים שקשה לאומרים: מעיקרא מאי קסבר ריבונו של עולם בכך שהתכוון להשמיד את האומה כולה, והאם הוא היה זקוק לדברי משה רבינו כדי שלא לעשות עוול במשפט ?
הרמב"ן מתמודד עם שאלה זו בשתי דרכים. בראשונה הוא מביא את דברי הר"ח שמדובר בטעות של משה רבינו: " וכתב רבינו חננאל הבדלו מתוך העדה הזאת, עדת קרח ולא עדת בני ישראל, ויאמרו א-להי הרוחות לכל בשר וגו', מיד הודיע הקב"ה למשה כי לא כל עדת בני ישראל בקש לכלות אבל עדת קרח בלבד, לפיכך פירש לו זה שאמרתי "הבדלו" העלו מסביב למשכן קרח דתן ואבירם הוא שאמרתי לך…". משה רבינו אכן סבר בטעות כי ריבונו של עולם מתכוון להשמיד את העדה כולה. ברם, לאחר שטען את טענתו הבהיר לו הקב"ה כי לא זו הייתה כוונתו מלכתחילה, והוא מתעתד להעניש את משפחת קורח לבדה. הרמב"ן מתקשה לקבל עמדה זו, בשל העובדה כי אמנם היא מתרצת קושיה ענקית (שהרי קשה לומר שהקב"ה משנה את עמדתו המוסרית), אך יוצרת שאלה אחרת שאינה פשוטה ממנה: "וחלילה שלא יבין משה נבואתו ויטעה בה", לאמור: אם נניח כי משה רבינו אינו מבין כראוי את הקב"ה, הלוא אנו משמיטים את הקרקע מתחת רגלי התורה כולה.
לפיכך פונה הרמב"ן לדרך אחרת. אמת הדבר שכל עם ישראל ראוי היה להיענש. אמנם, בפועל קורח היה קצה הקרחון, ובו יש למקד את העשייה הפגומה. ברם, חברה המתכנסת לשמוע את דברי קורח, ואינו מוחה בו, אלא עומדת מנגד בשתיקתה, ואפילו סוברת שאפשר שקורח צודק – נעשית שותפה למעשה העוול הזה: "אבל הטעם, כי מתחלה היה לב העם אחרי משה ואהרן, וכאשר לקחו קרח ועדתו איש מחתתו וישימו עליהם קטרת ועמדו פתח אהל מועד עם משה ואהרן, אז קרא קרח לכל העדה ואמר להם כי בכבוד כולם הוא מקנא, וייטב הדבר בעיניהם ונקהלו כלם לראות אולי יישר בעיני האלהים ותשוב העבודה לבכוריהם". עם ישראל התפתה לחשוב כי קורח אכן מקנא לכבוד כולם, ולא היה אמיץ דיו כדי שלא ליפול בפיתוי ולהתייצב באופן חד משמעי מאחורי משה רבינו. לפיכך יש לראות בו כשותף. גם השותקים שותפים. טענת משה רבנו "האיש אחד יחטא" אינו טענה הבאה מהדין, כיוון שעל פי שורת הדין – כולם שותפים. טענה זו מעולם הרחמים באה: "ומשה ואהרן למדו עליהם זכות, שלא חטא במעשה אלא קרח, והוא הגורם והוא המפתה אותם, וראוי הוא שימות לבדו לפרסם ולהודיע ענשו לרבים. וזו דרך מבקשי רחמים שיקלו החטא מעל העם ונותנין אותו על היחיד הגורם, מפני שהוא חייב על כל פנים".
עשבים שוטים מקבלים את הגיבוי הציבורי שלהם גם מאלה ששותקים. הם רואים כי אין מתייצבים באופן חד משמעי לצד האמת, אלא מאפשרים להם לערער על כל מנהיגותו של משה רבינו. לא זו בלבד, אלא שהציבור השותק מצפה לראות שמא הוא ירוויח דווקא מאנשים הנוהגים כמו קורח. מידת הרחמים היא שמנעה אסון בסיפור הנוכחי ברם, שורת הדין מתוחה אפוא על הציבור השותק, שלמעשה הוא המעניק את הכוח להרוס את הכל, על אף שדומה בעיניו כי הוא שותק בלבד, ומכוחו יונקים העשבים השוטים.
(קרח תשסט)
על עשבים שוטים
השארת תגובה